משנת ארץ ישראל על משנה נגעים ח׳:ט׳

9 הבא בכלו לבן ובו מחייה כעדשה פרחה בכלו – טהור, ואחר כך חזרו בו ראשי איברים רבי ישמעאל אומר כחזירת ראשי אברין בבהרת גדולה – גדולה מגריס. זה הדין הבסיסי ששנוי במשנה א, שחזרו בו ראשי אברים טמא. רבי אלעזר בן עזריה אומר כחזירת ראשי איברין בבהרת קטנה – קטנה מגריס. אם המחיה קטנה, בגודל עדשה שהיא אמנם מטמאת אך זו הטומאה המינימלית, הרי שהוא טהור. טומאת מחיה היא בכעדשה, אבל חזרת ראשי אברים במידה גדולה יותר, ולא נאמר מהי. הגר"א פירש שחזירת ראשי אברים בבהרת קטנה מטמאת כבהרת גדולה, ואין מחלוקת בין התנאים אלא כל אחד ניסח את הדברים בניסוח שלו. בדרך כלל ניסוח כזה במשנה מעיד על מחלוקת, אבל במסכת נגעים כבר ראינו ניסוחים כאלה שאין בין המתדיינים מחלוקת. יתר המפרשים התקשו מאד במשפט, כנראה מתוך שלא האמינו שיש מי שחולק על המידה של כעדשה. אבל לאחר שראינו שיש מי שמטמא במחיה בכלשהו, ויש המטמא בגריס, אפשר גם שיש מי שסובר שלעניין פריחה בכולו בראשי איברים יש צורך במידה גדולה מעדשה גריס?. הכלל של "הבא בכולו" נדון לעיל במשנה ג.

10 בספרא שכבר ציטטנו לעיל במשנה ג: "להביא את הבא בכולו לבן, שתהא המחייה מטמאתו, והלא דין הוא בהרת קטנה מחיה מטמאתה, בהרת גדולה לא כל שכן? לא אם אמרת בבהרת קטנה, שהוא סימן טומאה, תאמר בבהרת גדולה שאינו סימן טומאה, הואיל ואינה סימן טומאה, לא תהא מחיה מטמאתה, ת"ל באדם להביא את הבא בכולו לבן שתהא מחיה מטמאתה" ספרא תזריע, פרשת נגעים פרשה ג ה"ב, סב ע"ג; פ"ו ה"ד, סד ע"ב. בהרת גדולה היא אפוא בהרת הפורחת בכולו, ובהרת קטנה היא בהרת רגילה גדולה מעדשה. לפי זה אפשר לפרש: חזירת אברים בבהרת קטנה אינה מטמאה, שהרי מחיה בראשי אברים אינה מטמאה. כך גם בבהרת גדולה. או משום שהמחיה קטנה, או אולי רבי אלעזר בן עזריה סבור שמה שנטהר בכלל פריחה בכולו, שוב לא נטמא. יש היגיון רב בפרשנות כזאת, שהרי צמצום הפריחה מכולו לחלק מהגוף הוא סימן טהרה. רבי אלעזר בן עזריה חולק אפוא על משנה א בפרקנו.

11 שאלה זו של חזרה מטהרה אינה פשוטה. בבהרת נקבע בפשטות שאם חזר הנגע והתגלה הנגע טמא. בנתק יש הטוענים שנתק שנטהר אינו נטמא להלן פ"י מ"ב. על כן אפשר שגם פריחה בכולו אינה מטמאה אם צומצמה הפריחה, או שפריחה בראשי אברים שאינם מטמאים במחיה אינה מטמאת בחזרתה.